יש שלושה זמנים בישיבה. זמן קיץ, זמן חורף, וזמן אלול. לכאורה, זה פלא גדול- זמן קיץ וזמן חורף שניהם מתפרשים על כמה חודשים טובים, ואילו זמן אלול בישיבה, היינו חודש אלול, כשמו כן הוא: חודש אחד. )ועוד כמה ימים שחוטפים מעשרת ימי תשובה( ובכל זאת, החלוקה שרירה וקיימת, וברור לכולם שלא דומה זמן אלול לזמן חורף, וחורף לקיץ. וננסה לתת קצת טעם בדברים- נראה לנו, שכל אחד מהזמנים בישיבה הוא דרך להסתכל על הישיבה. החלוקה בין הזמנים נובעת מההכרה הברורה שהשהות בישיבה שונה מאד בין הזמנים השונים, כל זמן מציע וטומן בחובו חיבור אחר לישיבה, הוויה אחרת. וננסה לשים את המוקד סביב הזמן שאנחנו נמצאים בסופו. בזמן אלול. מציאות התשובה בחודש אלול מורגשת בכל פרטי החיים, לא רק בישיבה. חודש אלול הוא זמן לחיות בצורה שבה היינו רוצים לחיות לאורך כל השנה. לעשות את המעשים הנכונים, לפנות אל ה' בדיוק הנכון ובעוצמה המלאה, ולחיות בתוך הוויה שכבוד ה' מורגש בה. וכך גם לגבי הישיבה. זמן אלול מזמין אותנו לחוות את הישיבה בצורה שהיינו רוצים להיות בתוכה. לחיות "בישיבה של מעלה". הוא פותח פתח, שניה לפני שצוללים לאינטנסיביות של זמן חורף, להיות בישיבה ולצייר את חיי הישיבה שהיינו רוצים להיות בתוכם לאורך כל השנה. לכאורה, הדברים האלה יפים לתחילת זמן אלול ולא לסופו. אבל אולי החשיבות הגדולה במילים הללו כוחה דווקא לקראת הסוף. לא בהתכוננות לקראת אלול אלא דווקא בסיכומו- להסתכל אחורה על מהלכו של החודש האחרון ולזכור, לזכור את זמני התשובה גם בחודשי המעשה. ובאותה נשימה גם לזכור שהשיא עוד לפנינו- שבת שובה, ויום כיפור. על דעת המקום ועל דעת הקהל.

אם רוצים אפשר להסתכל על מאמרים כעל מקום. מקום לדבר, אבל דרך הדף. מקום לפתוח כל נושאים, לדבר עליהם, ולהסביר את דעתך. מקום לדבר, בלי שיעצרו אותך באמצע, בלי שיקטעו אותך, פשוט לתת לך לדבר, ורק אחרי שתגמור להגיד את מה שאתה רוצה, לגשת אליך ולהגיב בפרטי.

 אבל יש משהו קצת פחות טוב במקום הזה. הרי אתה כותב, ובכתיבה אי אפשר להבין את הטון של הבן אדם שמדבר. יכול להיות שהוא כתב מאמר בצחוק. יכול להיות שהוא כתב מאמר רציני, ויכול להיות שהוא כתב מאמר עצבני. אולי הוא כתב את המאמר על סף דמעות, ואולי הוא סתם רצה יוצמ"ח חינם.

ויש עוד בעיה. האדם שכותב, לא יודע מה חושבים שהוא כתב. אם ממש אהבו, או ממש התעצבנו, או שזה הצחיק אותם, אול אולי זה ממש שיעמם אותם, או שהם חושבים שמגיע לו סקילה על זה שהוא כתב מאמר כל כך אנטי.

אבל יש פיתרון כל כך פשוט לבעיות האלו. אם קראת מאמר, ואהבת אותו, לא אהבת אותו, או שסתם יש לך מחשבות בנושא, אז תיגש למי שכתב אותו ותשתף אותו. כמובן שגם אם המאמר ממש היה משעמם, כדאי לעשות את זה בצורה יפה, שהכותב לא יפגע, אבל בכל זאת, מומלץ לזרוק איזו מילה.

ושבעזרת השם, כל אחד יזכה להתבטא בצורה נכונה, ויעריכו אותו על זה. 

האירועים בישיבה מתחילים לשני סוגים מרכזיים. אירועים מחזוריים, ואירועים ישיבתיים. או במילים אחרות- אירועים שמטרתם והוויתם הם מחזוריים, וכאלה ש בהם המוקד וההתרחשות היא הישיבה. למשל: מחנה גיבוש, טיול שנתי, סמינריון ישיבתי, התוועדויות, שבת ירושלים, כולם מקבלים, שבתות ישיבה ועוד כמה דברים- אלו אירועים ישיבתיים. לעומת זאת, ישנם אירועים מחזוריים- שבת מחזור )כשמה כן היא(, שבת הורים, ארוחה מחזורית, ,101 ושבתות ישיבה. לא רבים שמו לב, אבל מנינו את שבתות הישיבה גם כאירוע ישיבתי וגם כאירוע מחזורי. אם כן, נפרש דברינו: למה שבתות ישיבה הן גם אירוע מחזורי וגם אירוע ישיבתי? הצד הישיבתי בשבתות ישיבה ברור מאד- עד כדי כך שזה שמן. למשל- סעודה שלישית, )אבל לא השבת..( עונג שבת ישיבתי, קידוש, חבורות בצהריים- אלו דברים ישיבתיים. אבל יש גם צד מחזורי. אם המחזור אוכל לבד באולם שמחות, או אם יש עונג שבת מחזורי, או סתם אם כמה חבר'ה מהמחזור יושבים בבית מדרש או בחדר ומדברים. הבעיה היא, שה101 הוא לא דבר ישיבתי, אלא אירוע מאד מאד מחזורי. , השבת, שבת ,101 רצינו לדבר על הכאן ועכשיו, על השבת שמן הסתם אנחנו כבר בעיצומה ברגעי הקריאה הללו. חשוב לזכור, עכשיו כשהגיעה שבת, שיש עוד אנשים בישיבה, שמותר לדבר גם איתם, ושמותר להתייחס אליהם, ואפילו ללמוד איתם. ובעזרת השם אחרי שבת ישיבתית מדהימה, נחזור שוב לרצון לפרק תשישיסטים.

אדר בא. ואיתו האדרבא. לא נאריך במילים הן כי אין לנו זמן והן כי הן לנו זמן. זה יוצמ"ח שיוצא לאור ברגעים האחרונים. אז רק נאמר תודה לכל הכותבים. ושנזכה להתרוממות הרוח. לחיים.

סוף השנה אורב מעבר לפינה, ואף על פי שלכאורה יש עוד כחודש שלם )!( לבלות בישיבה, תחושת סיום כבדה מורגשת היטב באוויר, ואינה פוסחת על אף מחזור. מהשמיניסטים שמעכלים בחלקים את העובדה שתכף הם כבר בוגרי הישיבה, ועד החמשושים שכל הטוב עוד לפניהם. האווירה הזאת )אס"ק בלעז(, היא כרגע השחקן ה)כמעט( בלעדי בזירה, אך כבדרך פלא, בעוד שלושה חודשים, תנחת עלינו ועל העולם איזו התחדשות ישנה ומופלאה, שתיטע בנו אמון וכוחות מחודשים לקראת הימים שעוד נכונו לנו, אף שכרגע עוד קשה להאמין שהיא אכן תגיע, משום שאווירת האס"ק משתרעת עד מעבר לאופק. תהינו לעצמנו האם המחזוריות הזאת, שמעוגנת כל כך חזק בשנת הלימודים, תלווה אותנו גם אחר כך, אי שם עוד הרבה שנים, כשנהיה אנשים עובדים ומסכנים שלוקחים יום חופש פה ושבוע חופש שם. אין לנו דרך לדעת )נעדכן כשנגיע לגיל(, אבל נדמה שכן. שהמחזוריות הזאת היא גם חוקו של עולם, ולא רק של תלמיד קטן בישיבת מקור חיים. עתה גמרנו את ספירת העומר, בשדות למרגלות ההר כבר כמעט גמרו הקומביינים את מלאכת הקצירה, ותכף תיערם תבואת השנה לקראת האסיפה הביתה ולקראת השנה החדשה. ואף שהעולם כבר מזמן אינו עם תקופות השנה, כנראה שמשהו ממזג האוויר עוד חודר את מצב הרוח, וגם אנחנו יכולים לקצור ולאסוף עם האיכר את תנובת השדה, להכין את גורן הזיכרון לקליטה של תבואת שנה נוספת, ואז לרבוץ בשמש עם האדמה לפני העבודה שעוד תחכה לנו בשנה הבאה. יהי רצון שנזכה בשבועות הקרובים לקצור את עמלינו ברינה )ולרגשנים, מותר גם עם דמעה(, כגומרים אומר להיפרד בשמחה ולשלום.

החיים של כולנו מורכבים מטקסים. הרבה פעולות שנעשות לרוב בסדר קבוע. רק שאצלנו – הן לא תמיד חגיגיות אלא לפעמים רגילות וסתמיות. סדר בוקר זה טקס, ארוחת ערב זה טקס ומערך הסעות זה טקס. השנה התווספו לנו לחיים עוד כמה טקסים יותר טעונים וכואבים: קריאה על חללים חדשים, בשורה מאבא שהנה עבר עוד שבוע והוא עדיין במילואים והתנדבויות ספונטניות אצל הזקוקים לתמיכה – שלחלקנו הן חד פעמיות ולחלקנו כבר שגרה. סוף שנה בכלל, וסוף השנה הזו בפרט, הוא זמן לעצור מעט. להתבונן על מהלך חיינו שלפעמים חוזר על עצמו בלולאה אינסופית של פעולות שכל אחת מהן ראויה בפני עצמה לקבל "טקס" אמיתי, כזה שנותן במה, מיקרופון וזרקור וממקד אותנו רק בו. החופש הבעל"ט הוא הזדמנות יפה לעצור את מירוץ החיים ולתת במה לצדדים אחרים בנו, שלא מקבלים מספיק ביטוי עצמי במהלך הלימודים ולשהות בהם, להשתקע בהם ולהצמיח מהם פירות מיוחדים. סוף שנה, הוא גם זמן מצוין להודות לשמינסיטים היוצאים מהוועדה, שהובילו את היוצמ"ח השנה ביד רמה, ישי הרניק, אמיתי דוקוב ומעין הרשקוביץ. תעשו חיל! 

אז זהו. גם השנה הזאת נגמרה. לחלקנו מן הסתם זאת הייתה שנה מעולה, שנה כיפית ומשמעותית, ולחלקנו זאת הייתה גם שנה קשה שטוב שנגמרה. היופי בסיום שנה הוא בדיוק בנקודה הזו, שלא מבחינה בין אדם לאדם אלא מסיימת הכול. הפנימייה נגמרת, הלימודים, השיעורים ואפילו לקיבוץ כבר לא נחזור. סוף שנה הוא אמנם הסוף של השנה )כמו שמשתמע מהשם(, אבל מה שיותר חשוב בו הוא הפתח שמאפשר להתחיל מההתחלה את מה שלא הלך כמו שרצינו. ההזדמנות לאפס את מה שצריך לא מתחילה דווקא בשנה הבאה, אלא כבר ברגע היציאה לחופש, רגע שבו כל אחד מאיתנו יכול להחליט ללמוד יותר, להיות עם חברים יותר, עם המשפחה או כל מה שרק חלמתם עליו במהלך השנה. וכמובן, איך אפשר בלי כמה מילים על הפרידה. פרידה מהשמיניסטים היא תמיד אירוע קשה לחמשושים, שלא מבינים איך הישיבה תשרוד יומיים בלעדיהם, אבל גם לשאר הישיבה ובמיוחד לשמינית זהו אירוע משמעותי. השנה לפרידות הרגילות מתווספת גם פרידה מיוחדת במינה. להיפרד ממקום בו התפתחת ובילית לא מעט זמן זה בוודאי לא אירוע משמח, אבל נקווה שיחד עם הצער )מילה קצת קשה אבל נניח( והגעגוע שנובעים מהפרידה ידעו גם לקחת אותנו למקום טוב יותר. זאת הזדמנות טובה גם להודות לשמינסטים היוצאים מהוועדה שהובילו את היוצמ"ח השנה ביד רמה, אביה יצחק שרייבר, יוחאי דביר שילינגר ופדיה יאיר סמט. הצלחות רבות בהמשך!