אז מהו ההבדל בין "להשליך" ובין "לשלוח"? השליחה היא בעלת כיוון, היא הוצאה של דבר ממני החוצה, אך הדבר ממשיך להיות קשור אלי, אני אחראי עליו, אני דואג שיגיע ליעדו וימלא את תפקידו כראוי. לעומת זאת, השלכה היא זריקה ללא כל כיוון, כריתה מוחלטת ביני ובין הדבר שזוכה כרגע למוחצנות. נדמה שזוהי משמעות הפסוק "ותשליך במצולות ים כל חטאתם". אנחנו מבקשים מהקב"ה –אנא, נתק אותנו מעל חטאינו, ָאפשר לנו לחיות חופשיים ממשוגותינו. זה אולי נשמע פשוט, בטח ביחס לחטאים, אך נדמה שהניתוק המוחלט הוא מאתגר באשר הוא. בסופו של דבר, האדם שחטא בעבר הוא אותו אדם שמנסה להשליך את חטאו בהווה, והוא מסוגל להזדהות עם עצמו כמעט תמיד, באופן מסויים. למען האמת זוהי אינה בעיה ספציפית בה אנחנו נתקלים בעת החזרה בתשובה. כמעט תמיד, קשה לנו לחשוף דברים כלפי חוץ, להחצין אותם, משום שאנחנו מרגישים תלויים בהם, שהם חלק מאיתנו ממש. משום כך, גם אנחנו וגם אלה שמסביבנו מפסידים. רעיון שנשאר מופשט תמיד פחּות מהרעיון שקיבל הגשמה וביטוי במציאות. רק באמצעות הקשר בין רעיוננו למציאות שני הצדדים זוכים למשמעות רבה יותר. כך גם ביחס ליוצמ"ח )או בכל כתיבה והבעה ממשית(. לעיתים נתקלים בקושי לנתק את החיבור, את השיר, או את הסיפור מאיתנו. אך חשוב לעבוד על כך. למדו להשליך! לשחרר את כבלי הבושה המונעים יציאה של הכתיבה כלפי חוץ. אז השליכו, ותשלחו ותהנו. כתיבה )

במבט ראשון ימי חולין יכולים להראות כזמן אפרורי של ימים שחוזרים על עצמם וטומנים בחובם גם קושי של עמל יומיומי, ושל עצם החזרתיות. אבל, ניתן לגשת אל הימים האלה, אל הזמן הזה, אחרת. היומיום כולל בתוכו אמנם גם את העמל, את העבודה שצריך לעשות, אבל הוא מלא גם ברגעים קטנים ופשוטים של יופי. אמנם, בכיוון שונה, לקראת "השגרה המבורכת" נשמעים מסביב דיבורים רבים על הצד היפה שבימים האלה, על הרגעים הפשוטים וכו'. אבל התחושה לפעמים היא שדווקא דיבורים שכאלה מרחיקים ממנו את היופי האמיתי של הימים. פשוט כי הם הופכים את השגרה לדבר מרגש, ייחודי ונוצץ. והשגרה היא לא כזו. נראה כאילו אפשר רק לדבר על יופי כזה, אך האם ניתן גם להרגיש אותו? האם ניתן לחיות את השגרה ובד בבד לשמור על ההתרגשות ממנה? אולי ואולי לא. נציע את הפתרון שלנו. ב"שיר של יום חולין" נכתב: "אם יש לי מיתרים הם מתנגנים ברטט / אם יש בי דאגה היא חשופה כמעט / אם יש בי אהבה היא תאמר בשקט / אם יש לי שורשים הם מתארכים לאט". אם יש לנו משהו, הוא על אש קטנה. לאט לאט. המושקעות המוחלטת בלחץ שהשגרה יוצרת, שוללת את היכולת 'ללקט שמחות של יום חולין'. מצד שני, הנסיון ללקט, לחוות, להתרגש, שולל את המושקעות, שמעניקה לשגרה את שיגרתה. אבל אם ננסה קצת להוריד את האש, לשחרר, לוותר על ההסתכלות הדיכוטומית על שני הקצוות, לא להשתקע לגמרי, וגם לא לחוות לגמרי, אולי נזכה בשני הדברים. בקטנה. רק נזכיר, שהוויתור על קיצוניות, על המרדף אחרי דבר מוחלט ושלם, כולל בתוכו גם וויתור על כל הנ"ל. ברצינות. אז נישאר רק עם מילה אופיינית ולא רעה בכלל אולי

ישנה אמרה שאנשים אוהבים להגיד – ״נתחיל הכי מהר ומשם נגביר את הקצב...". למען האמת, בנידון דידן, אין הדבר כן. בית הלל אמנם סוברים שבנרות חנוכה מוסיפים בכל פעם נר אחד, אבל בסופו של דבר, הם פשוט מתחילים עם הכי מעט. בית שמאי לעומתם, ״מתחילים הכי מהר" ומשם מא טים. ישנו הבדל מעניין בין שתי השיטות. לדעת בית שמאי, הנרות מייצגים את הימים שעוד יהיו בחג, ואילו לדעת בית הלל הנרות מייצגים את מה שכבר היה. בעינינו, בשיטת בית הלל יש משהו הססני קצת. לא בטוחים, מתחילים בקטן, ולא בונים על הימים הבאים. כל יום שהגיע, נספר, ומה שעוד לא בא, בעזרת ה' עוד יבוא. חג החנוכה פוגש אותנו בימים של חושך, והדלקת האור בו הוא מעשה שיש בו רושם. מעשה רציני. אולי בית הלל ושמאי נחלקו איך ניגשים אל מעשים שכאלה. לדעת בית שמאי, אע"פ שיש חששות, שאנחנו לא ממש בטוחים, קודם כל נעשה מעשה, מעשה גדול, ונדליק שמונה נרות. לאחר מכן, נדייק אט אט את אותה פצצה שהטלנו ובסופו של דבר נישאר עם הגרעין העיקרי והמדויק )שהוא עיקר המצווה בעצם(. לכן אצל בית שמאי הימים המעניינים הם הימים שנשארו, כיוון שבעצם כבר מהיום הראשון הגרעין ישנו, רק צריך ״להפיל" עוד נרות שנעשו מיותרים בדרך אל האור היחיד והמדויק. אולם בית הלל מציעים גישה אחרת. ההססנות במקום, ואף כדאי שתישאר. כל יום הוא יום מאתגר שבו אנחנו נדרשים להוסיף, יש מאין, על גבי האור הקטן שכבר הדלקנו. אנחנו לא מטילים פצצות, אלא מתקדמים לאט לאט, צעד אחר צעד, בדיוק המרבי. מעניין לשים לב ש"נר המצווה" בכל יום הוא הנר שנוסף. אצל בית הלל הקבוע הוא רק מה שכבר היה, ואילו העתיד נעלם וצופן בחובו הפתעות, חידושים שעוד יידלקו להם במשך החג, עד שבסופו של דבר נזכה לשמונה נרות שכל אחד מהם הודלק בדי עמל, אך כל אחד הוא מיוחד במינו ואף לא אחד מיותר.

י עדיין לא מבין את הקטע הזה שהחליטו שהאולימפיאדה הבאה תתרחש ממש פה, בשוקת" ראיתם?? לא רק 80 עמודים של יוצמח. גם מוסף!! לא מופלא??

לאחר הפסקה ארוכה, אירועים גרנדיוזיים וגל חמישי שהתרגש עלינו, מונח לפניכם גיליון היוצמ''ח. ביקשנו ביוצמ''ח להעלות על נס את הדבר המובן מאליו במקצת, שאנחנו נושמים וחיים כל יום מחדש, הלא הוא הארץ. האדמה, האנשים, המדינה, העם, האהבה והמחלוקת. כולם קשורים בשורשים ומילים לארץ. הגאוגרפית והרעיונית כאחד . ואמרנו, בואו נשיר לה שיר. בשיר נביע את הכאב, את הייאוש, את השמחה ואת האושר, את הקושי. ואת השיר תשמע הארץ ותחזיר לנו את האור המיוחד שלה. בתוך ארץ ששרים לה שירים, יש רצון ויכולת לגדל עצים ופרחים, יופי וטעם שונה לכל גבעול ועלה. לכבוד המחצית, נאחל לנו שנשיר את ליבנו לארץ הקטנה שלנו, הישיבה. שנזכה לתת לה את שבתוכנו והיא תפריח בנו את שבתוכה.

הישיבה מתה! זהו הסוף רבותי! ארזו תיקים וסעו הביתה! מומלץ לחפש מקום לימודים חדש לשנה הבאה. אוי, בישיבה של פעם, זה לא היה קורה! בישיבה של פעם, הבית מדרש היה מלא! ובכל יוצמ"ח היו שמונים עמודים מלאים בתוכן! בישיבה של פעם לכל אחד היו פאות, וכל תפוח מהחדר־אוכל היה בגודל של אבטיח! בסדר־הלכה, תלמידים היו גומרים שולחן ערוך! ובהתוועדויות היו רוקדים עד אור הבוקר! אם ביליתם לפחות חודש בישיבה, בטוח שמעתם אחת מהאמירות האלו )טוב, אולי לא את כולם(. האם יש בהם אמת? האם באמת מחזור )לא נזכיר שמות( הוא המחזור הגרוע ביותר אי פעם? ובאמת הישיבה תקרוס כשנעבור לקמפוס החדש? ובאמת זהו הסוף וביי ביי מקור־ חיים היה נחמד ותודה על הטעימות? יש הטוענים שבכל אגדה יש גרעין אמת, ואם באגדות מופרכות והזויות על תלמידים שהפכו לציפורים, או על שלגיה שבכלל לא אכלה תפוח – יש בהם מן האמת, בוודאי שגם באמירות הפסימיות יש אמת. אבל כאן נכנסת הבחירה. אנחנו יכולים לבחור להתמרמר ולתת לפסימיות להשתלט עלינו, ואז בוודאי שהישיבה תקרוס וכל מה שיישאר ממנה, יהיה השוקת. השם של היוצמח הוא 'אדר קיבלוה', השם, כמובן, הוא פרפרזה על המדרש הידוע, שבפורים היהודים קיבלו על עצמם שוב את התורה. המטרה שלנו ביוצמ"ח הזה ובכל אירועי אדר היא לעורר בדיוק את השריר של הקבלה. לקבל על עצמנו שוב את התורה על ידי לימוד לזכויות, לקבל על עצמנו שוב מעשים טובים דרך הצ'רידיי, לקבל שוב את המחזור דרך סעודות מחזוריות. לקבל על עצמנו שוב את הישיבה דרך היוצמ"ח והערב־הופעות. יש לנו עוד כמה חודשים טובים עד לסוף שנה והתנועה הטבעית היא לשחרר את המושכות ולהגיד "יאללה, זמן קיץ, מי צריך סדר בוקר, נמאס כבר מסדר ערב, אני כבר מריח את החופש – למה להישאר בישיבה?" את זה רבותיי, אנחנו צריכים למחות תחת השמיים )במידה והם לא יפלו לנו על הראש(. אנחנו צריכים לקבל על עצמנו שוב את הישיבה, שוב את עצמנו.

יש הרבה סוגים של סוף, ויש גם הרבה סוגים קריאות סוף. אפשר לומר 'זהו', שזה אומר שדי, נמאס. אפשר גם לומר 'להתראות'. 'להתראות' יכול להתפרש בהרבה מובנים: יש להתראות של נימוס אחרי שמישהו לקח אותך טרמפ, ולמרות ששני הצדדים יודעים שהם לא יפגשו אחד את השני, הקריאה הזו באה להביע: נהניתי במחיצתך. יש להתראות אחר, עם כוונה; הוא מביע סיום של פגישה, עם ידיעה כי מתישהו הקשר יתחדש. יש קריאת סוף של שתיקה: יש שתיקה שמביעה סוף ששלם עם עצמו; יש שתיקה שמביעה סוף קטוע; יש גם שתיקה שמביעה סוף סתמי. אפשר גם להגיד: 'סוף'. וזה אולי הסוף הכי חתום שיש- אין עם מה להתווכח: נגמר, זהו. (בעצם לא זהו - סוף) ויש קריאת סיום אחרת, שבה בחרנו לנקוט- 'רות, סוף'. רות סוף זה סיום של שיחה. שני אנשים שמשוחחים בקשר בצבא, מסיימים את הדו- שיח בניהם בביטוי 'רות, סוף', וכך האחד מודיע לשני שהשיחה הסתיימה. זה סוף אחר, לא סוף של סיום מוחלט אלא סוף של אירוע נקודתי. בחרנו בסוף הזה, כיוון שהשנה הולכת ומסתיימת לה, ולכאורה זה סוף. בשביל השמיניסטים זה סוף סופי יותר, ובשביל שאר המחזורים זה סוף של הפסקה. הקריאה 'רות סוף' מתאימה לסוף הזה בכך שהיא מביעה את השאיפה ואת העובדה, ששום דבר לא באמת הסתיים. סיימנו שיחה אחת בקשר בינינו, ומיד נחזור. בניגוד לשאר קריאות הסוף בהן קיים ספק כלשהו לגבי המפגש הבא והשיחה הבאה, קריאת הסוף הזו מלאה תקווה בכך שהיא מסיימת חלק אחד מתוך קשר גדול יותר ושיחה גדולה יותר. מכשיר הקשר עוד פועל, ורק צריך ללחוץ, וליצור קשר. אם זה עבור השמיניסטים שסיום השנה בשבילם הוא סיום ארבע שנים בישיבה, אך כמובן שהקשר בין השמינית לישיבה ולאנשיה לא נפסק אלא עובר שינוי מסוים. ואם זה עבור החמישית השישית והשביעית שיחזרו לכאן בחודש אלול, ועבורם סוף השנה הוא באמת סוף זמני- גם לסוף הזה יש סוף.