יוצמ"חים
תשע"ט

היוצמ"ח, מה הוא מצמיח? באיזו גינה? את הפירות האלה, אלה שהוא יצמיח, אוכלים? כנראה שליוצמ״ח, חוץ מראשי התיבות שהוא נושא (ירחון צעירי מקור חיים), יש פנים נוספים, או שבעצם הם אותם הפנים. היוצמ"ח מגדל ומצמיח בגינה שלנו פירות עסיסיים, מתוקים ומרים, חלקם עודם בבוסרם, וחלקם שהבשילו, יש בהם פירות העץ, ויש שמן הקרקע ממש הם גדלים, ויש שהם כירקות שורש, שרק עלה ירקרק מבצבץ מעליהם כמין אות, שקורא לחפורתחתיו ולקטוף את תנובת גנינו. תפקידנו כישיבה הוא לתת קרקע פוריה, ולהצמיח מתוכה פירות מכל הסוגים ומכל המינים. תפקידנו כמערכת הוא לארות את הפירות, לשים אותם בטנא ולהגיש אותם ערוכים ונאים אל הישיבה, בחזרה, ובסוף, ללקק את הדבש מהאצבעות.

אַשְׁרֵי הַגַפְׁרוּר שֶׁנִּשְׁרַף וְׁהִּצִּית לֶׁהָבוֹת, אַשְׁרֵי הַלֶׁהָבָה שֶׁבָעֲרָה בְׁסִּתְׁרֵי לְׁבָבוֹת. אַשְׁרֵי הַלְׁבָבוֹת שֶׁיָדְׁעוּ לַחְׁדֹל בְׁכָבוֹד... אַשְׁרֵי הַגַפְׁרוּר שֶׁנִּשְׁרַף וְׁהִּצִּית לֶׁהָבוֹת. את השיר הזה כתבה חנה סנש זמן קצר לפני שחצתה את הגבול יוגוסלביה - הונגריה, אל המשימה שממנה לא חזרה. יש באש משהו חידתי, מרתק; בשביל להבעיר יער שלם - מספיק ניצוץ קטן, גץ, גפרור. בשביל לכבות את היער - יש צורך במאמצים ובמשאבים אדירים. אנחנו יכולים להתפלל בחנוכה, לבקש, שהנרות שאנחנו מדליקים בחנוכה לא יכבו בסוף הערב, או החג, אלא ימשיכו לבעור, להבעיר את שאר השנה. גם אם הגפרור כבר כבה. עוד משהו, משולש האש (שלושה דברים שהכרחיים לקיום אש) הם חומר, חמצן וניצוץ, ודי לחכימא ברמיזא. היוצמ"ח הזה אוסף אל תוכו מקצת מכתבי הלומדים בישיבה, היוצמ"ח הוא במה, במה להעלות אליה כתבים מכל סוג, במה לזבוח בה ליקוטי אמרי פה, במה שראוי שכל אחד יופיע עליה לפחות פעם אחת… שנזכה כולנו ללמוד תורה לשמה, לחנוכה שמח ומאיר, ושנידלק, נידלק.

מתי לטעת ומתי לעקור נטוע? 

איך נדע מתי?

למה בכלל לעקור את מה שנטענו? 

למה לטעת את מה שנעקור?

קשה לענות על השאלות האלה, קשה לדעת באופן כללי הרבה דברים. 

קשה לחיות. ההוויה קשה. מוטב לאדם שלא יבוא לעולם בכלל. 

מצד שני, ישנו העושר שבהוויה. אשכרה ניתן ליצור דבר חדש, וניתן לחרבו. לשחק את אלוקים בקטנה. כמו כן, יש בעולם הזה התחדשות, צמיחה. דברים ששווה לחיות למענם (ואולי אף למות למענם). יש בעולם יופי.

'לפעמים יש כל כך הרבה יופי בעולם, שאני מרגיש שהלב שלי לא יכול לשאת זאת יותר, והוא פשוט הולך להתמוטט' (ר. פיץ).

"אִם גַּם רֹאשֵׁנוּ שַּח וְעֶצֶב סוֹבְבָנוּ – הָבָה וְנִתְלַּקַּח מִן הַּשִמְחָה שֶבָנוּ. " ימים ספורים לפני חג הפורים של שנת תשי"ג, במסיבת פורים, פגש משה שרת, ראש הממשלה את יעקב אורלנד ומרדכי זעירא (משורר ומלחין). המצב במדינה היה נורא לאחר הטבח שהתרחש זמן קצר לפני כן במעלה עקרבים שבו נרצחו 12 נוסעים באוטובוס שנסע מאילת לתל אביב. שרת הכניס את השניים לחדר, וציווה עליהם לצאת עם שיר מעודד. אחרי שעה, יצאו השניים עם שיר שמח ועם מנגינה חסידית. השאלה היא, אם יש בנו שמחה שיכולה להדליק אותנו, כמאמר השיר, או שהשמחה חיצונית לנו, האם השמחה היא בנו, או שהיא באה ממקור אחר? יש איזו תאוריה, שאומרת שאין אף אחד בעולם שממציא בדיחות. אם כן, מהיכן מגיעות אלינו הבדיחות? התאוריה הזו אומרת, שמולדתן של הבדיחות היא בשמים, או במקום אחר שלא באמת קיים, והן נזרקות אל העולם כמו מן, ממש לחם משמים - לחם חוקם של הבדרנים ושל אדיר מילר. על פי התאוריה הזאת - השמחה היא חיצונית. שכוייח. לחיים לחי לחי לחי לחי לחיים. פורים שמח. אגב, הברכות הללו (הקטע של הלחיים והפורים השמח) אמורות לברך את הקוראים לקראת פורים תשע"ט, וראיה לכך היא שהן נכתבו לפניו. אולם בשביל להמשיך בעריכה ובהדפסה - היינו שיכורים מדי, ונאלצנו לדחות את פרסום היוצמ"ח לחמרמורת (הנגאובר למניינם) שבאיסרו פורים. תרבחו ותסעדו.

זהו זה. GAME OVER . נגמר המשחק, נגמרה השנה. ואין פריקוול הפעם, לא הבנת? נגמר, לא יהיה קרב חוזר, לא תהיה חזרה בזמן, השנה הזאת )כמו נטשה( לעולם לא תחזור. והכי גרוע - אין את מי להאשים. לא רצפה עקומה, לא מזג אוויר גרוע, לא יריב רמאי. הכל באשמתך. התקדמת מהר מדי, לא התענגת על הרגע, דילגת על כל הבונוסים הקטנים שצצו ולא הספקת לאסוף מספיק כסף עד שהגעת לשלב האחרון. ניסית להתחיל מהתחלה, אבל זה כבר לא היה כמו קודם. צצו אתגרים חדשים ובעיות אחרות, ואתה לא היית חכם מספיק שכבר עברו את המשחק. לחצת על כל הכפתורים הלא נכונים, והתנהגת כאילו שכחת מכל המשחקים הקודמים והאינסטינקטים שהביאו אותך למשחק הזה. כמה באסה. אתה מסתכל אחורה, רואה שלא התקדמת בכלל, ושוקע בביצה ענקית של אכזבה וייאוש, ביצה שייקח לך הרבה מאוד זמן כדי לצאת ממנה. בין אם כל הנ"ל נכון לגביך, ובין אם לא, תתעודד דחוף. הצעד הראשון בלצאת מהביצה ההיא הוא לשבור את מעגל הבאסה. גם אם נטשה מתה, קלינט נשאר בחיים. תנסה להאמין שהייתה תוכנית כלשהיא מאחורי הכל, ושבסוף תגיע לקרב מול ת'אנוס ואולי אפילו תנצח. גם אם המשחק הזה נגמר, יהיו עוד אחרים. לחמישית שישית שביעית יש עוד אסימונים, עוד ניסיונות בישיבה, עוד משחק )לפחות אחד( לנצח. גם לשמיניסטים עוד נשארו מטבעות בכיס, ואם כי הם לא מתאימים למשחק שנקרא 'מקור חיים', חדר המשחקים עדיין גדול, ועד הנשימה האחרונה, כל עוד הנורה הקטנה דולקת, ניתן עוד לשחק.