יוצמ"חים
תשע"ח

"לעיתון שלכם אתם קוראים יוצמ"ח, המקור של השם הזה הוא מהקדיש של החסידים ויצמח - פורקניה בהגייה אשכנזית זה התגלגל להיות כינוי לחסידים כ יוצמחים, הכינוי הזה, הוא לא - כינוי גנאי, הוא גם לא כינוי חיובי כל כך יש בן אדם שהוא למדן, יש נגר, ויש אחד שלא עושה יותר מדי, קצת עצלן, חושב מחשבון של עניינים גבוהים זה יוצמח." (מו"ר הרב עדין, יוצמ"ח) ניטל תשע"ו עמ' 15 חזרנו!

נאזרנו במקלדותינו ובשאר סוגי מקלדות על מנת להפיק קונטרס משובח המסבר את האוזן בענייני דיומא לרבות ציטוטו של הרב עדין בתגובה לשאלה בעניין מהותו של היוצמ"ח. אמנם דבריו של הרב אכן הגונים ומיישבים את הדעת אך אנו חשים שדבריו זקוקים לביאור נוסף והרי לקמן. ובכן, היוצמ"ח ירחון צעירי מקור חיים אשר מטרתו להוסיף ולתת במה לאלו - החפצים בהוספת חכמה, בינה, דעת, אומנות, בידור, שירה, סיפורת, דברי מליצה וכל אשר ליבכם חפץ להעלות על כתב בבמה מעט יותר מכובדת מהפורום שירותים, בשמכם או בעילומו. עם סינון קפדני או פחות העלינו את מיטב הגיגיכם ופניני חכמתכם אשר הועלתם ברוב טובכם לשלוח בנושא חזרה.

ת"ש: הדרה בארמית משמעותה חזרה, הדרה מלשון הדר, בחזרה ישנה התמקדות מחודשת בעבר, וראיית הנידון ופרטיו בעדשה מדוקדקת טפי, מאידך ראיה כללית המצרפת את כלל הנושאים לאחד. חזרה מבטאת נתינת חשיבות, כאשר אדם חוזר אל העבר וקורא אותו מחדש, בניסיון להבין יותר עומק, או לזכור ביתר שאת, זוהי הצורה הכנה ביותר של האדרת האובייקט. לפניכם מובא אוסף יצירות, חלקן עוסקות בנושא וחלקן פחות, מעוררות לחזרה לעצמנו. למקום. בתשובה. לא נלאה אתכם עוד בדברים, מוזמנים לרפרף הלוך ולעיין חזור, להיזכר או לגלות. שנזכה לחזור.

"הציבור הדתי לאומי לא טוב לא בתורה לא בעבודה ולא בדרך ארץ, הדבר היחיד שהוא מוצלח בו זה לעשות הפגנות בלתי מוצלחות" (הרב עדין שליט"א)

רבים הנכנסים לבית המדרש של ישיבת מקור חיים, בזמן סדר בוקר או מנחה מבטיהם לעיתים עוברות שינוי חזותי מהפכני, ומהתרשמות ראשונית ניכר פרצופם המשתאה. חילונים ומשכילים, ראשי מועצות ואפילו דתיים. כן כן, מהסוג שלומד את אותה תורה, מאותם ספרים, וחלקם הם מכרינו ושכנינו, אחינו והורינו...וחלקם היינו גם אנחנו. התורה שלנו, עבודת ה' שלנו, מאה ואחד שלנו, כולם משפיעים עלינו ומשנים אותנו, מהיסוד, מקצה אל קצה. במרכז הישיבה ניצב בית המדרש ולא בכדי יותר ממקום לימוד סוער ומהותי, זהו מרכז חיינו. מקום של אור המופץ חוצה בלילות הקרים, ומזגניו דולקים תדיר, מקום שרצפתו שרדה קפיצות רבות, מרק ופאראנצ'ס מרובים, שאווירו טעון באלפי מילים מצטברות שנאמרו תוך כדי חשיבה מאומצת של לימוד מתמשך, צעקות וסברות, שיעורים, דרשות ושיחות אל תוך הלילה בצל ספר חסידות פתוח. רק חישבו לרגע, כמה תורה נלמדה בבית המדרש, וכמה זה נתן לנו. נטבע בנו לומדי התורה חותם נצחי של העברת תוכן – – התורה דרכנו ועידוננו על ידי זה.

"לכל אדם יש שלושה סוגי אופי: זה שהוא מציג לראווה, זה שהוא סבור שיש לו, ואופיו האמיתי." (אלפונס קאר)

"עלינו לשמור על חירותה של נפשנו, ולא למשכן אותה לזולת." (מישל דה מונטן)

האיזון העדין, בין רגישות הנפש החווה את המציאות במשמעותיות, ועלולה לקבל מהמציאות המדוברת כוחות הנהוגים להתכנות 'השראה', 'היעלבות', 'התרוממות' וכיוצא בזה, לבין היחס ההפכי אל העולם, המסננת המסננת למכביר ככברה את הפעולות והאירועים הנקרים בחייו - ועומדים לשיפוטו הביקורתי של האדם, המגן על האדם בשימוש לא נכון בנפשו הרגישה, סמוך הוא האיזון העדין הנ"ל ובטוח על חומות של ציניות עטוית דחייה אשר מבקרות את מהלך חיי האדם בעל הנפש הלזאת, וכבהנד מתג, מפעילות את הדחייה לאירוע המשרה. אדם שיש בו מודעות להבדל בין מקום למשנהו, מעגל וחברה שונים, מסוגל לנצל את שכלו הישר ולווסת את רמת ההשפעה על הנפש, של כל החיצון אליה. בישיבה, לעיתים מופרים הסכמים אלו, ונפשם של מתרועעי הבליצי"ם, אסיפים ודומיהם מורגלת בהסרת העלטה מבעד לקליידוסקופ מחשבותיהם וחשיפתה לביקורות הסובבים אותם, מתוך הנחה כי השאר יעשו כן, או לפחות יהפכו עצמם לכלי מתאים ומקבל את נבכי ליבם, ללא תחושות פולשניות יתר על המידה, או העברת ביקורת. יש המוסיפים אידיאל נוסף, והוא, הפיכת עיתים אלו לתמידיים ומזומנים בכל דו שיח ומפגש. יש לתמוה מעט על הרעיון הנזכר. הרי בבירור למנסים, שזהו לא טבעי לשחרר את מעצורי הטאקט, ולהציב כמטרא לחץ את קורקבן נפשם הרגישה לכל דעה קרה ותקיפה. באמת בעולם מתוקן, מסתמן שכל אחד חי לחודו ואין הוא חש צורך לשתף את כל מכמני נפשו הענוגה כלפי כל מכר ועובר אורח. נראה שזהירות רבה נדרשת כדי לנצור את שלמות הנפש ושכל נדרש בכל השתפכות. אפס! בפורים נחשף האני הפנימי, כליל המחשבות המובילות למעשים מיידים, ללא טאקט, ללא היסוס, לא מעצור וללא דחייה. אדם שנפשו הזדהמה מאז היה זך, בפורים לא יחשף כטוב לב באופן מיוחד. הוא יאלץ מחמת הטיפה המרה לבטא את גועלו הנפשי, שנגרם משימוש לא נכון במעטה הלב, וחוסר התאמה בין זמן הסרתו לזמן בו זה נדרש. אדם שנפשו טהורה ללא רבב או אולי קצת, ימס גם הוא את חומותיו ונפשו תוצג כביום היוולדה או קצת אחרי. אולי הוא יקיא ויהיה בזה גועל אך באירוע – כגון המדובר הגועל והנפש יתגלמו כשני פרמטרים נפרדים ללא הידוק. ולדרוש לפני החג מעט יתווסף עוד רעיון. הניקיון הוא ההגעלה הוא החימום הלוט בערפל סיר ההגעלה, המביא לידי גועל הנפש האמיתי. כשהנפש מזדככת ומתרחצת, גם על ידי סיזיפיות הברשת ספרי הראשונים במדף העליון, היא מסוגלת ומוכנה לקבל את השפע האמיתי, ולדעת בין הגועל ובין הנפש.

"הנה כבר ערב, עלה הסהר. ופלוטו וגדי רצים בדהר . נרוץ מהר! מי יגיע ראשון ? כבר זמן לאכול ולשכב לישון!" (לאה גולדברג)

כשעולה הסהר, עם ערב, מקשטים סביבו את השחק כוכבי אור, זורחים כפנסים קטנים, מחייכים אלינו, ומבשרים את צאתו של היום ובואו של היום הבא, הנפתח בעלטה. אך עלטה זו לא תאפיל עלינו, לא בדד נשב בלא אור עד תפציע אלינו איילת השחר. את הרקיע יתכילו ניצוצות אור, ויהבהבו בחדווה. ירקדו בשמינו בינות לעננה מרחפת, יפציעו באור יקרות מבעד לעבים במרום. בעצם, מה המשמעות של מעבר היום עם צאת הכוכבים? למה דווקא החל מהרגע הזה, בו בשמינו מתנוצץ אור כוכב ראשון, מעבירים אנו את הפתק העברי של לוח השנה, מוציאים את השבת, מעלים אור בחנוכייה או מתחילים להתפלל את תפילת ערבית של היום הבא? לעניות דעתנו, נראה, שהיום מתחיל בלילה, בחושך, כי כל מהלך גדול לוט בערפל בראשיתו. כשאדם מתחיל לחפש, הוא מגשש באפילה, בלי לראות את דרכו, השמש שהאירה לו את האתמול היא כבר לא השמש שמאירה את המחר, בשביל יום חדש, צריך שמש חדשה. אך הכוכבים, הם אלה שיחלצו לעזרתך באותו לילה אפל, שבו אפילו ירח נעלם מעיניך, הם יאירו לך את השמים, יגידו לך שיש עוד אור, שיבוא עוד אור, שהשחר עוד יפציע, ושהחושך הוא הראשית של הזרע שזרעת, שעוד יגדל ויינבט, ויראה אור שמש. אנחנו נפרדים עתה משנה יפה, שחלפה לה כך, בברכותיה ובקללותיה, והשמש שוקע לו עם קיצה, אולם ממש עם לכתה של השמש, נראה אור כוכב שמאיר לנו, ומזכיר לנו את השמש החדשה שתפציע לה עם אור ראשון.